החלטה בתיק רע"פ 7896/03

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.03 בע"פ 1134/03 (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם, ג' (דה ליאו) לוי), בו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו בבית משפט השלום. בקשת רשות הערעור נסבה על עצם ההרשעה וכן על חומרת העונש.

2.        המבקש עתר כי ימונה לו סניגור ציבורי לצורך דיון בבקשה  זו. איני מוצאת מקום לכך, משבקשת רשות הערעור שהוגשה מנוסחת בפירוט רב, ובאורח משפטי-מקצועי, תוך התייחסות לקשת רחבה של טענות מטעמו של המבקש. בנסיבות אלה אין מקום למינוי כאמור.

3.        המבקש הינו בעלה בנפרד של המתלוננת. בית משפט השלום קבע כי ביום 6.7.2000 בשעות שבין 24:00-2:30 נכנס המבקש דרך החלון לדירתה של המתלוננת, התקרב אליה בעת שישנה, הרים מעליה את השמיכה, הניח את ידו על צווארה והחל לחנוק אותה. לאחר מכן תפש את זרועה הימנית ואף איים עליה באומרו: " היום אני גומר אותך. חונק אותך ולא יעזור לך כלום". המערער הורשע בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977,   ואיומים בניגוד  לסעיף 192 לאותו חוק.

           בית משפט השלום גזר על המבקש ששה חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר-על-תנאי לתקופה של שלוש שנים. כמו כן הפעיל בית המשפט שני עונשי מאסר-על-תנאי (האחד בן שמונה-עשר חודשים והשני בן ששה חודשים) שהיו תלויים  כנגד המבקש. את עונשי המאסר-על-תנאי הוטל על המבקש לרצות בחלקם במצטבר וחלקם בחופף. בסיכומו של דבר נקבע כי על המבקש לרצות עונש מאסר בפועל כולל של עשרים וארבעה חודשים.

4.        המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לענין ההרשעה, היפנה את תשומת לב בית המשפט לסתירות ותהיות שונות העולות מעדותה של המתלוננת, שלדעתו צריכות היו להביא לדחיית גרסתה וקבלת גרסתו, לפיה בערב נשוא האישום חש ברע ופונה לבית החולים, שם שהה עד הבוקר, ולכן לא יכול היה לבצע את העבירות שיוחסו לו, בהן הורשע.

           לאחר עיון בחומר הראיות, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, למרות שהכיר בכך שאכן עלו מספר תהיות בנוגע לגרסתה של המתלוננת. זאת, מאחר שתהיות אלה הועלו בפני בית משפט קמא שהתייחס להן אחת לאחת בפסק-דינו, וראה אף על פי כן להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המבקש. בית המשפט המחוזי הדגיש שהמדובר במקרה בו הנוכחים היחידים היו התוקף והנתקפת, ולכן יש לייחס חשיבות יתירה להתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית משפט השלום מן העדויות של שני המעורבים.

           אשר לחומרת העונש, טען המבקש כי בית משפט השלום לא היה מוסמך להפעיל את אחד מעונשי המאסר המותנים שהיו תלויים כנגדו. זאת, מאחר שבטרם הורשע בפרשה הנוכחית, הורשע בעבירה נוספת אחרת בתוך אותה תקופת תנאי, ועונש המאסר-על-תנאי לא הופעל במסגרת אותו הליך. משכך, מנוע בית המשפט על פי הטענה מלהפעיל את התנאי בשלב ההרשעה בעבירה נוספת שניה. בהקשר זה אף טען כי מן הראוי לשנות את ההלכה שנקבעה בע"פ 288/79 אל הייגה נ' מדינת ישראל(פ"ד לד (2) 610) בו נקבע כי גם אם לא הופעל עונש המאסר על תנאי במסגרת ההרשעה בעבירה הנוספת הראשונה, אין מניעה להפעילו במסגרת הרשעה בעבירות נוספות מאוחרות יותר. זאת, נוכח הוראות תקנות העונשין (מאסר על-תנאי), התשמ"ה-1985, אשר הותקנו לאחר פסק הדין בענין אל-הייגה. בית המשפט המחוזי דחה טענתו זו. טענת המבקש בדבר חומרת עונשו נדחתה אף לגופה. בית המשפט המחוזי אימץ את גישתו העונשית של בית משפט השלום אשר הביא בחשבון את מכלול טענותיו של המבקש, והסתמך, בין היתר, על תסקירו השלילי של קצין המבחן, ולאור כל אלה ראה לגזור על המבקש את העונש אשר גזר.

5.        בבקשת רשות הערעור משיג המבקש שוב הן על ההרשעה והן על העונש. לענין ההרשעה הוא חוזר ומשיג על הסתמכות הערכאה הראשונה על עדותה של המתלוננת הלוקה, לטענתו, בחוסר סבירות ומעלה ספקות חמורים. לאור סתירות אלה, טוען המבקש, לא היה מקום להעדפת גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו.

           באשר לחומרת העונש, שני טיעונים בפיו של המבקש. ראשית, לטענתו, מן הראוי לנכות מתקופת מאסרו את התקופה בה היה במעצר (מיום 8.7.00 ועד  ליום 20.8.00) ולהתחשב בתקופות בהן היה נתון במעצר בית חלקי ומלא (מ- 21.8.00 ועד ל-10.12.01). שנית, הוא חוזר על טענתו לפיה לא היה מקום להפעלת שני עונשי המאסר-על-תנאי שהיו תלויים נגדו אלא רק אחד מהם. זאת, מאחר שהורשע בהליך קודם בעבירה נוספת ראשונה בתוך תקופת התנאי ולא הופעל נגדו עונש המאסר-על-תנאי, ולכן לא ניתן היה בהרשעתו בעבירה נוספת שניה בבית משפט אחר להפעיל כנגדו את עונש המאסר-על-תנאי.

6.        המשיבה סבורה כי לא מתקיימים בענייננו התנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אין עילה להתערב בהכרעת הדין, ואין גם מקום לשנות  מגזר הדין שהוטל על המבקש, לאחר ששתי ערכאות שיפוט דנו בענין. כן סבורה המשיבה כי אין ממש בטענת המבקש לפיה מנוע היה בית משפט השלום מלהפעיל עונש מאסר על תנאי בעת הרשעה בעבירה נוספת שניה, לאחר שלא הופעל קודם לכן בעת ההרשעה בעבירה נוספת ראשונה.

7.        דין הבקשה להידחות.

           אשר להרשעה - אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי לצורך התערבות במסקנות בית משפט השלום, אשר ראה להשתית את ההרשעה על אימונו בגרסתה של המתלוננת ודחיית גרסתו של המבקש. אין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי ערכאה דיונית הנשענים על אימון בעדים, וממילא אין בכך משום עילה למתן רשות ערעור.

           אשר לעונש - עקרון הוא כי בית משפט זה לא יתערב בגלגול שלישי בגזר דינו של נאשם אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות שאינן מתקיימות כאן (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל; רע"פ 4732/02 סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל).  אשר לטענת המבקש בענין אי ניכוי תקופת מעצרו מעונש המאסר שנגזר עליו, אין מקום ליתן  רשות ערעור בענין זה, משבית משפט השלום התייחס במפורש לעובדת מעצרו של המבקש בתחילת ההליך הפלילי נגדו וכן לשהייתו במעצר-בית במשך תקופה ארוכה לאחר מכן, בציינו כי הדבר נלקח בחשבון במלאכת הענישה. משכך, יש להניח כי היקף העונש שנגזר הושפע, בין היתר, מנתונים אלה ואין מקום להתחשב בכך פעם נוספת בערכאת ערעור לפנינו. כן אינני רואה מקום למתן רשות ערעור לצורך בירור טענת המבקש באשר לסמכות בית המשפט להפעיל עונש מאסר על תנאי בעת הרשעה בעבירה נוספת שניה, מקום שלא הופעל קודם לכן בגין עבירה נוספת ראשונה. עוד בפרשת ע"פ 288/79 אלהייגה נ' מדינת ישראל (פד"י לד(2) 616) קבע בית המשפט כי מקום שמסיבה כלשהי לא הופעל עונש מאסר על תנאי בעת הרשעה בעבירה נוספת ראשונה, יש להפעילו בעת ההרשעה בעבירה נוספת שניה. על פי סעיף 55 לחוק העונשין התשל"ז-1997, הפעלת המאסר על תנאי מתחייבת לגבי "עבירה נוספת", ואין דרישה בחוק כי זו תהא בהכרח עבירה נוספת ראשונה. גם מבחינת תכלית ההסדר החקיקתי, אין הגיון במתן פירוש צר כמוצע על ידי המבקש. אין סבירות בפירוש לפיו אם לא הופעל מאסר על תנאי התלוי כנגד נאשם בעת הרשעתו בעבירה נוספת ראשונה, כי אז חלה מניעות מהפעלתו בעת הרשעה בעבירה נוספת שניה שהרי עולה בנסיבות ענין כזה כי הנאשם ממשיך בביצוע עבירות מסוג עבירות-תנאי, והצורך בהפעלה כזו גובר ביתר-שאת מדי ביצוע עבירה נוספת, וחוזר חלילה.

           תקנה 3 לתקנות העונשין (מאסר על תנאי) התשמ"ה-1985 אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. היא דנה במקרה בו מבקשים להפעיל את עונש המאסר על תנאי בהקשר לעבירה נוספת ראשונה, אלא שהדבר לא נעשה במעמד מתן גזר הדין בעבירה הנוספת. התקנה מסדירה, אפוא, את ההליך שיש לנקוט בו במקרה זה, אולם אין בה סתירה להנחה המשתמעת מהוראות סעיף 55 לחוק ומההלכה הפסוקה, המכירים  בסמכות בית המשפט להפעיל את עונש המאסר על תנאי התלוי נגד נאשם בגין הרשעתו בעבירה נוספת שניה, מקום שלא הופעל בעת הרשעתו בעבירה נוספת ראשונה.

           נוכח הדברים האמורים, אין מקום להעתר לבקשת רשות הערעור, והיא נדחית.

           ניתנה היום, ז' בחשון תשס"ד (2.11.03).

                                                                                                 ש ו פ ט ת  

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: